מחלת אנדרסן (Andersen disease), הידועה יותר היום כמחלת אגירת גליקוגן מסוג 4 (Glycogen storage disease type IV) היא מחלה תורשתית, השייכת לקבוצת המחלות בהן יש פגם בשימוש במאגרי הגליקןגן בגוף.
גליקוגן ומחלות אגירת גליקוגן
גליקוגן הוא חומר תשמורת מרכזי בגוף. הגליקוגן מורכב ממולקולות רבות של גלוקוז – הסוכר העיקרי והשימושי ביותר לתאי הגוף. במצבים של עודף גלוקוז בדם, הכבד אוסף את עודפי הגלוקוז, ויוצר מהם שרשראות גליקוגן בתאים.
לאחר מכן, כאשר יש צורך באנרגיה זמינה (למשל: עמוק בתוך שנת הלילה, הרחק מארוחת הערב), הכבד מפרק את הגליקוגן ליחידות הבסיס שלו, קבוצות גלוקוז, ומשחרר אותן לזרם הדם ולתאים. קבוצת המחלות הפגועות בתפקוד הגליקוגן נקראות “מחלות אגירת גליקוגן”. מחלת אנדרסן היא אחת מהמחלות הללו.
הבסיס הגנטי למחלה
הגן הפגוע במחלה זו קשור ליצירת המבנה התקין של גליקוגן בתאים. גליקוגן אינו שרשרת פשוטה של קבוצות גלוקוז, אלא בנוי כשרשרת מסועפת, בעלת נקודות רבות של פיצול. מבנה זה חשוב לתפקודו של גליקוגן כחומר תשמורת, עם ניצול מקסימלי של יכולת האיחסון של התאים.
אנזים מיוחד אחראי ליצירת נקודות הסתעפות בגליקוגן – Glycogen branching enzyme. הפגיעה בגן המקודד לאנזים מובילה למחלה. הגליקוגן שנוצר פגום, ומתפקד באופן לקוי.
המחלה מורשת כמחלה אוטוזומלית רצסיבית. כלומר, שני הורים נשאים של הגן הפגוע יכולים להוליד ילד חולה, בתנאי שקיבל את שני העותקים הפגומים – אחד מכל הורה. בממוצע, רק אחד מכל ארבעה ילדים של זוג נשאים אכן ייחלה במחלה. הגן הפגוע ממקום בכרומוזום 3 (3q14). מוטציות רבות בגן נקשרו למחלה.
סימנים וסימפטומים
חומרת המחלה תלויה, בין היתר, ברמת הביטוי של החלבון הפגוע. כאשר אין ביטוי של החלבון כלל, סימני המחלה יהיו חמורים יותר. כאשר קיים חסר יחסי בחלבון, המחלה יכולה להיות קלה, ולהופיע רק בגיל הבגרות.
הסתמנות קשה בגיל הצעיר יכולה לכלול מחלה קשה של שריר הלב, ומוות בגיל חודשים ספורים בלבד. סימנים אופייניים נוספים כוללים הגדלה של הכבד והטחול, והפרעה בגדילה. בשלב מאוחר יותר של המחלה מופיעים אירועים של היפוגליקמיה – ירידה ברמת הגלוקוז בדם, שיכולה לסכן את החולה.
המחלה מתקדמת לשחמת כבדית, התפתחות דליות בוושט ואי ספיקת כבד. צורות שכיחות פחות של המחלה מתבטאות בצורה חריפה הרבה פחות, ובגיל מאוחר. נהוג להבדיל בין מחלה מולדת, מחלה המופיעה בגיל הילדות הצעיר, ומחלה המופיעה במבוגרים.
כיצד מאבחנים את המחלה?
אבחנה של מחלת אנדרסן מבוססת על בדיקת רמות האנזים בתרבית של תאי עור או תאי שריר שנלקחו מן החולה. אבחנה מודרנית יותר מתבססת על זיהוי המוטציות בגן GBE.
ניתן לאבחן את המחלה בבדיקות טרום לידתיות שגרתיות, במשפחה שבה ההורים ידועים כנשאים – למשל בבדיקת דיקור מי שפיר או בדיקת סיסי שלייה.
טיפול במחלת אנדרסן
אין כיום טיפול יעיל למחלה זו. לא ניתן להחליף את האנזים הפגוע, וטיפול גנטי עדיין לא בנמצא. נעשו מספר ניסיונות לטיפול במחלה באמצעות השתלת כבד, עם הצלחה מסוימת.
בהשתלה נמצאים בתאים של האיבר המושתל החומר הגנטי של התורם, ולכן האנזים המדובר לא פגוע, ותאי הכבד יכולים לסנתז גליקוגן תקין. עם זאת, צריך לזכור שהאנזים הפגוע נמצא בתאים האחרים של הגוף (למשל: בשרירים ובלב), והשתלת כבד היא פרוצדורה מסובכת ומסוכנת, שכרוכה במתן תרופות רבות עם תופעות לוואי משמעותיות.
לקריאה בנושא דומה: תסמונת אלג’יל
מחלת אנדרסן (Andersen disease), הידועה יותר היום כמחלת אגירת גליקוגן מסוג 4 (Glycogen storage disease type IV) היא מחלה תורשתית, השייכת לקבוצת המחלות בהן יש פגם בשימוש במאגרי הגליקןגן בגוף.