מחלת גושה היא מחלה גנטית תורשתית, השייכת לקבוצת המחלות המטבוליות הנקראות "מחלות אגירה". במחלה זו פגיעה בעיבוד של מטבוליט בגוף מביאה להצטברותו באברון שנקרא ליזוזום, ופגיעה ברקמות שונות בגוף – טחול, כבד ומח העצם.
במחלת גושה (Gaucher disease) מצטבר מרכיב של סוכר ושומן (גליקוליפיד) שנקרא גלוקוצרברוסיד (Glucocerebroside), עם תוצאי הפירוק הבלתי תקינים שלו.
אפידמיולוגיה של מחלת גושה
מחלת גושה היא המחלה הנפוצה ביותר מבין מחלות האגירה הליזוזמליות. לפי ההערכות, ששכיחותה בעולם כולו עומדת על 1 לכל 75,000 לידות. המחלה שכיחה במיוחד ביהודים ממוצא אשכנזי. מעריכים, למשל, שכשני שליש מהחולים במחלה בארצות הברית הם יהודים אשכנזים.
נהוג לחלק את מחלת גושה לשני סוגים. מחלת גושה מסוג 1 (type 1) היא מחלה שאינה פוגעת בעצבים. שכיחות הנשאות למחלה בקרב יהודים אשכנזים עומד על 1 ל – 12! המחלה נדירה הרבה יותר בשאר העולם.
הבסיס הביוכימי והגנטי למחלה
במחלת גושה מופיע מחסור באנזים גלוקוצרברוסידאז (glucocerebrosidase), אנזים שפעיל בליזוזום ומפרק גלוקוצרברוסיד. חומר זה נמצא באופן טבעי בממברנה של תאים רבים, ולכן מסונתז באופן שגרתי בגוף. המחסור באנזים גורר את הצטברותו של חומר זה ברקמות ובתאים בולעניים (מאקרופגים).
מחלת גושה מורשת באופן אוטוזומלי רצסיבי. כלומר, שני הורים נשאים של המחלה יכולים להעביר אותה לילדם, והסיכון לילד חולה לשני הורים נשאים עומד על 25%. הגן הפגוע במחלה, המקודד לגלוקוצרברוסידאז מופה לכרומוזום 1.
מופו עשרות שינויים בגן שמובילים למחלה, אך מספר מוטציות אחראיות לרוב המקרים. בקרב יהודים אשכנזים, המוטציה c.1226A>G אחראית לרוב הגדול של נשאי מחלת גושה.
סימנים וסימפטומים
האגירה הבלתי תקינה מתבטאת בהצטברות של המאקרופגים הבולעניים ותוצרי החומר הנאגר בטחול, בכבד ובמוח העצם. איברים אלו הם העיקריים שנפגעים במחלת גושה מסוג 1. כתוצאה מהאגירה מתפתחת באיברים אלו גם תגובה דלקתית חריפה של התאים התקינים ברקמה.
בניגוד למחלת גושה מסוג 2, הפוגעת פגיעה מוחית קשה בילדים קטנים, חולים הסובלים ממחלת גושה 1 יכולים להתגלות רק בגיל מבוגר למדי, והמחלה אצלם יכולה להיות כמעט א-סימפטומטית.
יש כיום מספר חוקרים המפקפקים בחלוקה החדה בין הסוגים השונים של מחלת גושה, וטוענים שמדובר בספקטרום רחב למדי של תסמינים המופיעים בחולים. כיום מקובל להבחין בין מחלת גושה מסוג 1 לבין מחלת גושה מסוג 2 (וגם סוג 3) על פי היעדר נזק נוירולוגי ומוחי לחולים במחלה.
מח העצם מרוכז בתוך העצמות הגדולות, ובו מיוצרים כל מרכיבי הדם: תאי דם אדומים, תאי דם לבנים וטסיות. הפגיעה במח העצם במחלת גושה עלולה להביא לירידה בצפיפות העצם ולשברים מרובים בעצמות, גם בעקבות טראומה קלה למדי.
החולים עלולים לסובל גם מהפרעה בייצור מרכיבי הדם השונים. חולים במחלת גושה סובלים לעיתים מדימומים מרובים והפרעה בתפקוד הטסיות ובתפקוד מערכת הקרישה. סימנים נוספים של מחלת גושה מסוג 1 כוללים עייפות מוגברת, הפרעה בגדילה בגיל ההתבגרות, אנמיה וכדומה.
הטחול והכבד המוגדלים עלולים להביא לתחושת שובע מוקדם (בעקבות לחץ על הקיבה), תלונות שונות של אי נוחות וכאבים בבטן ועוד.
אבחנה של מחלת גושה
האבחון של מחלת גושה נעשה באמצעות שתי דרכים עיקריות: הערכה של פעילות האנזים הפגוע, ובדיקות גנטיות ספציפיות. בדיקות אנזימטיות יכולות להצביע על חוסר פעילות של האנזים גלוקוצרברוסידאז,
ובדיקות גנטיות יעילות בייחוד כאשר מחפשים מוטציה ידועה , המופיעה במשפחה או במוצא האתני של החולה החשוד.
טיפול במחלת גושה
מחלת גושה שייכת לקבוצה מצומצמת מאוד של מחלות גנטיות, שיש להן טיפול יעיל למדי. ניתן לטפל בחולים עם מחלת גושה מסוג 1 בטיפול אניזמטי חליפי, עם אנזים המסונתז באופן מלאכותי במעבדה.
טיפול אנזימטי זה יעיל למדי בהקטנת הטחול ובשיפור סימפטומים נוספים, אם כי השפעתו פחותה ביחס לפגיעה בעצמות ובשלד. הטיפול האנזימטי הפחית מאוד את הצורך בכריתת טחול, שהייתה נפוצה הרבה יותר בעבר.
