תסמונת פוץ ייגר (Peutz Jegher syndrome) היא מחלה גנטית, המאופיינת בגידולים שפירים המופיעים במעי (המרטומות), וסימני פיגמנטציה באזור בריריות (בעיקר סביב לפה).
בחולים עם תסמונת פוץ ייגר יש סיכון מוגבר להתפתחות של גידולים סרטניים, במקומות שונים בגוף. תסמונת זו נדירה למדי ושכיחותה נעה סביב 1 ל -100,000. המחלה מופיעה בנשים ובגברים כאחד, ומתועדת בכל הקבוצות האתניות ובכל המוצאים.
סימנים וסימפטומים בתסמונת פוץ ייגר
כאמור, התסמונת מתאפיינת בשלושה סימנים עיקריים: המרטומות במערכת העיכול, היפרפגמנטציה בריריות, וסיכון מוגבר לגידולים ממאירים.
האזורים עם היפרפגמנטציה (צבע מוגבר) קשורים לפיזור עודף של מקרופאגים – תאים בולעניים – צבועים. בדרך כלל ניתן לראות נקודות שטוחות, צבועות בכחול- שחור שקוטרן מספר מילימטרים בלבד.
המקומות האופייניים ביותר הם בשפתיים ומסביב לפה, בכפות הידיים, בחלק הפנימי של הלחיים, ובכפות הרגליים. נקודות צבועות יכולות להופיע גם באזור איברי המין, מסביב לפי הטבעת ובאף. הנקודות אינן משפיעות על בריאותו של החולה, ולא הופכות לגידולים ממאירים, אלא במקרים נדירים ביותר.
המרטומות הם שאריות של רקמה, שאינה מתאימה למיקומה הנוכחי. ההמרטומות שבתסמונת פוץ ייגר מורכבות מתאים של שריר חלק, הפולשים מעבר לשכבה הרגילה. הם נוטים להופיע במעי הדק, במעי הגס, וגם בקיבה.
מספרם של הפוליפים האלו יכול להיות רב ביותר, והם מתחילים לגדול בעשור הראשון לחיים. גדילת יתר יכולה לגרום לסימפטומים שונים – חסימת מעי, השתפלות מעיים, כאבי בטן, הפרעות באספקת הדם למעי, דימומים ממערכת העיכול, וכדומה.
סיכון לממאירות משמעותי בחולים עם תסמונת פוץ ייגר. קיים סיכון מוגבר לסרטן במערכת העיכול ומחוצה לה. מעריכים שהסיכון
לחלות בסרטן אצל חולים בתסמונת נע בין 50% ל – 90% (על פי דיווחים שונים בספרות הרפואית). גיל ההופעה של הסרטן צעיר מהממוצע באוכלוסיה, ונע סביב 40. הגידולים הנפוצים הם
גידולי מעי גס, לבלב,
ושד (בנשים).
הבסיס הגנטי לאבחנה של התסמונת
מה עומד בבסיס ההופעה של תסמונת זו? הזיהוי הראשוני של התסמונת נעשה על ידי ד"ר פוץ (Peutz) במשפחה הולנדית אחת. התגלה שתסמונת זו מופיעה במשפחות, ודרך ההורשה שלו היא אוטוזומלית דומיננטית. כלומר – מספיק העברה של גן פגום מאחד ההורים כדי לחלות בתסמונת. דרגת החדירות של התסמונת גבוהה גם כן, כלומר – אם אכן נושאים את הגן הפגוע, הסיכון לחלות גבוה.
מחקרי אנליזה גנטיים שנעשו גילו שמקומו של הגן הפגוע במחלה נמצא בכרומוזום 19 (המיקום המדוייק – 19q13.3). הגן הפגוע מקודד לחלבון שנקרא LKB1, והוא מסוג "סרין תראונין קינאז" – חלבון שתפקידו להעביר קבוצות זרחן לחומצות אמינו שונות.
מעריכים שהפגיעה הגנטית היא פגיעה משולבת – פגיעה נרכשת ופגיעה מורשת. בחולים שקיבלו גן פגוע מאחד ההורים, מתרחשת פגיעה נוספת בתאי הנבט של ההורה, הגורמת לאובדן הפעילות של האלל השני של הגן.
מנגנון זה מסביר את היותה של
המחלה אוטוזומלית דומיננטית. תפקידו של החלבון לא ברור, ולא ידוע מדוע אובדן התפקוד שלו קשור להתפתחות תסמונת פוץ –ייגר.
כמה מדענים משערים שחלבון זה הוא מסוג החלבונים הידועים כ"מדכאי גידולים" (Tumor suppressor genes), בגלל השכיחות הגבוהה של סרטן אצל חולי פוץ ייגר. תיאוריה זו טרם הוכחה. חשוב לציין שהגן LKB1 פגוע במרבית החולים עם פוץ ייגר – אך לא בכולם. חולים אחדים סובלים מפגיעות גנטיות שונות.
כיצד מאבחנים את התסמונת?
כיום, ניתן להיעזר בבדיקה גנטית לצרוך אבחנה של תסמונת פוץ ייגר. למרבה הצער, מכיוון שהחולים בתסמונת לוקים במוטציות שונות ומגונות מאוד בגן, טרם הוכרו כל השינויים הקשורים להופעת התסמונת.
כיום ניתן לזהות מוטציות רק בכמחצית מהחולים עם התסמונת, ומשערים שייתכן וקיים גן נוסף שפגיעה בו מובילה למחלה.
תועדו כבר מקרים של משפחות עם פוץ ייגר שבהם לא נמצא קשר למיקום הגנטי המקורי שזוהה (19q13.3). לכן, בדיקה גנטית יכולה לאשר את האבחנה, אבל בהחלט אין בכוחה לשלול אותה. הבדיקה הגנטית כוללת מיפוי של הגן, והשוואתו לרצף התקין על סמך בסיסי נתונים ידועים.
אבחנה מודרנית של תסמונת פוץ ייגר מבוססת על קריטריונים קליניים שנקבעו. מקובל היום שהאבחנה היא קלינית, ולא מעבדתית. הקריטריונים לאבחנה כוללים עדות פתולוגית לנוכחות של המרטומות במערכת העיכול, ועוד שניים מבין הקריטריונים הבאים: היסטוריה משפחתית של התסמונת, היפרפיגמנטציה בריריות, ונוכחות פוליפים מרובים במעי הדק.
